תמיד כשנכנסים לשבוע הזה בו מאווררים את הדגל יש תחושה באוויר קצת כמו של שבת בירושלים. משהו שקט יותר מכונס יותר שמזכיר לנו מי אנחנו, מאין הגענו ומה המכנה הבסיסי ביותר שלנו כאן יחד בחלקת האלוהים הקטנה הזו.
השנה, השבוע הזה מקבל משמעויות שפורטות על נימי הנפש של כל מי שחי כאן, בצורה חזקה ומטלטלת הרבה יותר. הרבה פעמים שואלים אותי אם אני חושבת לעשות רילוקיישן, "הרי יש לך עסק עצמאי ואת יכולה לעבוד בכל מקום",
וכשנשאלת השאלה הזו אני תמיד מחייכת ומתחילה בנאום שלי, שהולך בערך כך:
האמת שלא. העסק שלי בנוי במובנים רבים על הזיכרון הקולקטיבי שלנו.
הוא נוגע כל יום במי אנחנו כישראלים, במורשת שלנו, בזיכרונות שלנו, בתקוות שלנו.
הלקוחות שלי הם החברות שבנו את המדינה - קק"ל, חברת חשמל, רשויות מקומיות, משרדי ממשלה. הפרויקטים שלנו נוגעים בנכסי צאן ברזל של ישראל.
כשאנחנו יוצרים את שביל נעמי שמר ומחיים את שיריה, או מספרים לדור הצעיר אודות חיים גורי בגבעת הרעות - אנחנו זוכות מדי יום לעסוק באיך ייראו ומה יספרו אתרי המורשת שלנו שהופכים אותנו למי שאנחנו - בכתיבת תוכנית החומש לגבעת התחמושת או בחשיבה על המוזיאון הימי הלאומי בחיפה. אנחנו מתרגשות מהאחים ראובני ומסיפורים על עפרה חזה כשמקימות את מרכז המורשת של שכונת התקווה ונרגעות שיש לנו את תשתיות אנרגיה לישראל שאפשר לייצר להם בבטן האדמה מרכז מבקרים.
״כשאנחנו יוצרים את שביל נעמי שמר ומחיים את שיריה, או מספרים לדור הצעיר אודות חיים גורי בגבעת הרעות - אנחנו זוכות מדי יום לעסוק באיך ייראו ומה יספרו אתרי המורשת שלנו שהופכים אותנו למי שאנחנו״
העסק שלי הוא תמצית הישראליות, הוא בנוי על הקשר שלא אדע ליצור במקום אחר.
אבל יותר מכך, הוא בנוי מאנשים, ישראלים וישראליות בנשמתם, שמבינים עיצוב ישראלי שיש בהם את החדשנות, החוצפה והיצירתיות שיש רק לנו.
הוא בנוי מכותבים וכותבות, יוצרים ויוצרות, ששפתם היא עברית ועולם ההקשרים שלהם
הוא קודם כל ישראל.